במהלך השנים יצא לי לשוטט לא מעט באזור חולות פלמחים. חקר חיפושיות ממשפחת הזיבליתיים הביא אותי להתמקד, בין השאר, באחד מאזורי החולות האחרונים של אזור החוף המרכזי-דרומי. אחד מאותם אזורים שנשארו מהם מעט מדי וחזותם היום כאילו קפאה בזמן. האמת היא שונה לחלוטין. אותם חולות שעד שנות החמישים ידעו שיירות גמלים, נחלים נקיים וגופי מים מתוקים רבים נותרו מפלטם של מספר הולך וקטן של צבאים הנדחקים משנה לשנה. בעבר הרחוק אפילו היפופוטמים שרצו בביצות המקומיות כמו היפופוטם אחד שכמה מעצמותיו התגלו לאחרונה סמוך לביצה קטנה קרוב לשפכו של נחל שורק.
עם העלמותן של שיירות הגמלים גם זבלית פרעה נעלמה לה ונדחקה עד הנגב. את הדחיקה הזו חזה שמעון בודנהיימר בספרו "Animal life in Palestine" שיצא בשנת 1936. הוא כתב כי סלילת הכבישים ל"אוטומובילים" תעצור בסופו של דבר את שיירות הגמלים ותביא בודאי לצמצום אוכלוסיית הזיבליות עד העלמותן. ספק אם הוא העלה על דעתו עד כמה השינויים יהיו מרחיקי לכת בנוף החולי ובקרב שוכניו. מיני חיפושיות זבל אחרים וקטנים יותר עדיין נשארו שם ותמיד עניין אותי לדעת מה מצב האוכלוסיות הללו. על מנת לקבל תשובה טובה השקעתי כמה אביבים טובים בסקר חיפושיות זבל באיזור שבין נתניה ואשקלון. איך מחפשים חיפושיות זבל? פשוט.. מחפשים תחנות סימון של צבאים (תחנות בהן הם עושים את צרכיהם במרוכז ובכך מסמנים טריטוריה). תחנות אלה מושכות חיפושיות זבל אבל רק כאשר הגללים טריים. הבעיה הגדולה בחיפוש אקטיבי מעין זה היא הזמן הנדרש למציאת תחנות סימון והתלות בתזמון המתאים. על מנת למקסם את הזמן החלטתי למשוך את החיפושיות אלי במקום לבזבז הרבה שעות בחיפושים. זה כבר יותר קל אבל דורש הכנה מראש: להגיע לרפת הקרובה לביתך (אם יש אח כזאת) ולאסוף גללים טריים לכלי גדול. את הגללים שופכים בשטח ומחכים. בטמפרטורה הנכונה החיפושיות יופיעו בהמוניהן וכך נקבל מדגם יפה של מגוון המינים בשטח והיחס המספרי ביניהם. במידה ואין רפת זמינה תמיד אפשר לייצר גללים באופן אחר... הבנתם לבד נכון? שימוש בגללי אדם אינו דבר חריג. במאמרים רבים בהם מתואר מחקר על חיפושיות זבל נהוג לציין באילו גללים (פרה, סוס, ארנבות וכו') השתמשו כשטח. לעתים מצויין גם שימוש בגללי החוקרים עצמם. בכל מקרה, לאחר ששופכים את הגללים ארצה אפשר לשבת בנוחות במרחק סביר ולהנות מהאקשן.
מחזה תזזיתי במיוחד הוא של הנקבות המכינות בעמל רב ומגלגלות כדורי זבל בהן יטילו את ביציהן (אחרי שיקברו את הכדורים באדמה). התהליך מתבצע במהירות רבה מתוך חשש שנקבות אחרות ינסו לחטוף את הכדור המוכן ולהסתלק איתו. הנקבה עולה מדי פעם על הכדור ומסתובבת במקום לכל הכיוונים ווודא שאין סכנה. נקבה שתגיע אליה לרוב תקבל הדיפה כדי להרחיקה וכדי לשכנע אותה לחפש קורבן קל יותר. קורה גם שזכר נחמד (כן, זה לא מובן מאליו) יתן יד (או רגל) לעזרתה של הנקבה המגלגלת.
את הגללים הטריים קיבלתי בזמנו בשקיות גדולות מרפתן נחמד בשם אורי (או כפי שהוא כונה אצלי בנייד "אורי גללים", בלי להעליב כמובן, אני לא טוב בשמות וזה תמיד עזר). אורי מעולם לא התעצל ומילא את שקיות הגללים בחפץ לב ללא שמץ של שיפוט כלפי חובב הגללים הלא שגרתי שהיה מגיע בשעות הבוקר המוקדמות. את הגללים הייתי שופך כאמור בשטח בכמה נקודות וחוסך לעצמי קילומטרים של הליכה. במקום זאת, חיפושיות הזבל באו אליי והם באו בכמויות. מי שלא ראה בחייו הסתערות כזאת מהיבשה והאויר של חיפושיות זבל על ערימת גללים לא יודע תזזיתיות מהי.
לאחר הטמנת כדור הזבל באדמה תטיל בהם הנקבה את ביציה ותשאר מתחת לאדמה. היא תדאג שלא יתפתח עובש על כדורי הזבל על ידי כך שתדאג לטפח ולהדק אתם. הזחלים שיפתחו יגיחו בהמשך הדרך ויצאו מהאדמה כחיפושיות בוגרות. מי שלא היו מודעים לתהליך התת-קרקעי ראו בהגחה זו "יש מאין" ועבורם הפכה החיפושית למשהו אחר לגמרי. היו אלה אנשי השושלות הפרעוניות במצרים שראו בחיפושית התגלמות ארצית של אל השמש (המגלגל כמוהן את השמש בשמיים). מכאן הפך סמל החיפושית לנפוץ כל כך (בכתב החרטומים, קמיעות, חותמות, צמידים ומה לא) שהפך לאחד הסמלים של מצרים העתיקה בכלל.
אם היום אנו לוטשים את עינינו למערב בכל הנוגע לאופנה אז הייתה זו מצרים ואופנת ה'חרפושיות' הגיע גם אלינו. בתקופת הברזל (המלכים) נהוג היה להטביע חותם על ידיות קנקנים (של אספקה) שנשלחו למוצבים של הממלכה ובהם כתוב היה שמו של המלך ממנו הגיעה הקנקן. בנוסף לשם המלך הופיעה בהטבעה גם חיפושית הזבל. המצרים ידעו לפסל ולצייר את החיפושיות הללו באופן כה מדוייק עד כי היום ניתן להבחין באיזו תקופה המודל היה מין מסוים של חיפושית זבל ומתי הם לטשו את עיניהם למין אחר.
נחזור להווה. חולות פלמחים, הודות להיותם חלק משטח צבאי, שמרו במעט על צביונם ועל חלק גדול מהחי והצומח. בסופי שבוע חלק נרחב מהשטח פתוח לקהל הרחב ולצערי חלקו עומל קשות בסופי השבוע ליישר את החולות בעזרת ג'יפים וטרקטורונים, אלמנט נוסף שמבריח את הצבאים לעומק השטח. אזור חולי זה כמו יתר מדינתנו הקטנה רווי בהיסטוריה ובסיור האחרון בו היה זה האתר נבי רובין שקיבל את מלוא תשומת הלב. רוח חזקה נשבה באותו יום ובהיעדר שמש חמה פינו החרקים (שנשארו במיטה) את מקומם לרכיכות שבשטח (אמצע החורף, אמרתי?) ולמעט היסטוריה מקומית. לטיול התלווה הקולגה שלי וידידי הנק מיניס, מומחה עולמי לרכיכות וכמעט לכל דבר אחר תחת כיפת השמיים. איש כלבבי.
הגענו לנבי רובין, מסגד ואתר קבורה הסמוך לנחל שורק (ואדי רובין) או בשמו העברי הישן נחל ראובן. האתר נבנה במהלך המאה ה-15 בתקופה הממלוכית והקבר שבו מיוחס לראובן בן יעקב. עד מלחמת העצמאות שימש האתר כמקום העליה לרגל השני בחשיבותו בקרב ערביי ארץ ישראל. בעת ההילולות הגדולות השנתיות שנמשכו כשלושים יום התקיים במקום שוק ססגוני. הכפר הערבי נבי רובי ששכן באזור נעלם עם גירוש תושביו ובאזור קמו קיבוץ פלמחים ומושב גן שורק.שווקים ואוהלים בזמן ההילולה, תחילת המאה העשרים
בזמן המנדט הבריטי שימש האזור תחנת מעבר של פועלים שהגיעו ממצרים והמשטר הבריטי חיסן בתחנה זו נגד הבילהרציה. ריכוז רבבות מוסלמים שעלו לרגל למקום לאורך השנים השאיר אחריו מזכרות רבות. ניתן למצוא באזור פריטים שונים ובעיקר חלקי חרסינה צבעוניים (גם של חיילי הצבע הבריטי) ושברי חרס. גם כפתורים למניהם ובהם גם כאלה העשויים מצדפות. פה ושם שברי מקטרות עותמאניות. על הקרקע שנשטפה בגשם מצאנו גם מטבע (בצילום למטה) שהונפקה ב-1839 והוקדשה לעבד אל מג'יד, השולטן ה-31 של האימפריה העות'מנית ששלט באותה עת בכל האזור.
בזמן ההוא (טרם הזרמת שפכים) היה נחל שורק בריא ושוקק חיים והתקיימו בו מינים רבים של חי וצומח שנכחדו מאז. מעט עדויות ניתן למצוא בדמות קונכיות ישנות הפזורות בשטח, חלקן של מים מתוקים ומקורן בעברו של הנחל. קונכיות אלו ואחרות מצויות בריכוזים גדולים המרמזים שאלה נאספו למטרות שונות. אחד המינים שנתקלנו בו היה צדפת אגמים חופית (Potomida littoralis delesserti). מין זה נכחד מאז בנחל שורק (יתכן שאף מכל נחלי הארץ, למעט בחלקו העליון של נחל אלכסנדר שם יתכן שהמין שרד והדבר מצריך בדיקה). ריכוזי קונכיות ריקות ממין זה מעידים על איסופו - לאכילה ולהכנת כפתורים לבגדים מאם-הפנינה (כפתורים יפים כאלה מפוזרים גם בשטח וצורתם שאינה מושלמת מעידה על עבודת יד).
מעל המסגד התנוסס בעבר מגדל המואזין. המגדל נראה היה היטב אף מהים ושימש לא פעם את יורדי הים לציון מקומם. הצריח קרס בשנות התשעים וכל שנותר ממנו הם צילומים ישנים. המסגד כולל שלוש קשתות ואת המחרב (המציין את כיוון התפילה המוסלמי - מכה). משמאל לקשתות חדר הקבר ובכניסה חקוקה באבן כתובת ערבית מהתקופה הממלוכית : "בשם אללה הרחמן, הרחום. ציווה לבנות הקבר המבורך הזה, הוד מעלתו הנעלה סייף א-דין תמראז אלמודי אלאשרפי, מושל מחוז עזה, על הנביא אללה רובין השלום". המבנה עשוי בעיקר כורכר ואבן גיר מקומיים ובסביבתו הקרובה מבני קבר נוספים הפזורים בשטח. בחלק מהקירות משולבים גם צדפים שונים, דבר אופייני לבנייה באותה תקופה ובעת העתיקה בכלל.
חדר הקבר משמש בשנים האחרונות גם יהודים ותמהוניים שמשאירים אחריהם מזכרות בדמות צילומים, דיסקים עמוסי מסרים דתיים וכתובות על הקירות. כך למשל מתאר אחד הכותבים על תופעת הדמעות שהחלו לזלוג על הקירות מיד אחרי שגילה את המקום. סביר להניח שהטל היה שם כבר קודם אבל מי ישכנע את המשוכנעים?
האתר משמש ככל הנראה גם כאתר פיקניק וקמפינג (בעיקר מתבודדים מאמינים) ויש בו לא מעט פסולת. אולי הגיע הזמן לשימור האתר שנחשב קדוש עבור היהודים והמוסלמים. זהו אתר יפיפה והוא שריד מתקופה בה היה חבל ארץ זה נראה קצת אחרת. אני יכול בקלות לדמיין את הכלבים נובחים ואת שיירת הגמלים עוברת (כאשר חיפושיות הזבל הגדולות דולקות אחריה בלא פחות עניין). זה מוזר להתגעגע לתקופה שלא הכרתי? תמיד אמרתי, בניגוד להרבה אחרים, שאני דווקא איחרתי את זמני. נכון או לא, אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתי.
תוספת מאוחרת: נכון לשנת 2020 האזור כולו אסור לכניסה למען שיקום הטבע באזור וטוב שכך. אוכלוסיית הצבאים קרסה למספר פרטים נמוך להחריד ויש לפעול בנחישות לשימור הטבע במקום והאתרים ההיסטוריים שבו. אוכלוסיית חיפושיות הזבל מונה כעת מין אחד קטן בלבד בשם 'זבלית נקודה' (בעבר היו לפחות שלושה מינים גדולים נוספים באזור).
תוספת מאוחרת יותר: תחילת 2021, שיא תקופת הקורונה. המקום עדיין סגור לקהל גם בסופי שבוע. במסגרת צילומים לסדרה "חיות שטח" קיבלנו אישור לצאת מהסגר ולהכנס לשטח עם גללים טריים. בין כל הפרטים שהגיעו בלט במיוחד פרט אחד גדול במיוחד. זו הייתה זבלית פרעה במלוא הדרה. אני תוהה איך ומאיפה הגיעה. האם יש עוד פרטים? האם המין חזר לאזור? בקרוב, אחזור לשם עם ערימת גללים דשנה ואחכה בהתרגשות לבאות. המשך יבוא... ?